במשך חיי אגרתי דברים, למקרה שיום אחד אצטרך להוציא מהבוידם את תנור הספירלה שפעם שמרתי או את החולצה המקומטת מהטיול אחרי צבא שאולי יום אחד תגשים את ייעודה ותהפוך להיות חלק מרוטציית הפיג'מות שלי. ספויילר: היום הזה לא הגיע. אף פעם לא הייתי צריך יותר מדי חפצים, אבל תמיד הייתה בי התחושה הזאת של לאגור, אולי יום אחד אני אצטרך חפץ מסוים שישמש אותי, נמצאת שם ומהווה מעין כוח קדמון.
בסצנה מהסרט האגדי "פייט קלאב", מספר הסרט (אדוארד נורטון) יושב בבר עם טיילר דרדן (בראד פיט) ושניהם מדברים על צרכנות יתר. למספר הסרט קשה להשתחרר רגשית מהחפצים שהיו לו ונשרפו בדירה שלו, ואז טיילר דרדן אומר לו את המשפט: "The things you own end up owning you". אכן, כשהחפצים מתרבים הכוח עובר אליהם.
בשנים האחרונות אני כן מנסה להפטר מחפצים בהם אין לי צורך, שעשו את שלהם וצריכים לפרוש כנף. התחושה בהתחלה לא קלה בכלל, בין אם זה סנטימנטלי לבין אם זה פרקטי, אבל ברגע שהבנתי עם עצמי שאין לי כבר צורך בזה, יש לי תחושת שחרור, חופש. כאן נכנס הרעיון שמאחורי המינימליזם – לא לזרוק את הרוב, אלא לבחון מה אני באמת צריך ומשתמש ומה אין לי בו שימוש.
ראיתי לאחרונה את הסרט "מינימליזם" בנטפליקס וזה סרט מעולה שבאמת עושה סדר בנושא. בגדול מדובר על זה שהצריכה כיום הגיעה למצב שאנשים צורכים יותר ממה שהם צריכים. הסרט תיעודי ומציג אנשים שונים בארה"ב שיוצאים נגד התרבות הצריכה האמריקנית שמדברת על כך שצריכת חפצים תעניק לך אושר. הדמויות המרכזיות בסרט הם ג'ושוע פילדס מילברן וריאן ניקודמוס, שקוראים למיזם שלהם "The Minimalists", דרכו הם מקדמים את תנועת המינימליזם להמונים בעזרת פלטפורמות שונות כמו הרצאות, ספרים, רשתות חברתיות ועוד.
בטח גם אתם ראיתם סרטונים ברשת של פתיחות שערים בחנויות והתנפלות המונית של אנשים על הפריטים בחנות. זה מצב שנובע מהרצון לקנות עוד ודווקא מדברים שיש לנו מהם מספיק. אותה הרגשה של רצון לצריכה מגיעה גם מהרצון לחדש. מכך שיש לנו מוצר שאנו מרוצים ממנו, אבל בגלל שיוצאת הגרסה החדשה למוצר אז עכשיו הוא כבר לא מעניין וצריך להשיג את המוצר החדש. זה יוצר מצב שעוד ועוד חפצים נמצאים אצלנו.
כשטיילתי בהודו קיבלתי פרופורציות על פשטות בתרבות המזרח הרחוק. ראיתי ודיברתי עם אנשים שחיים בצורה מאוד מינימליסטית ויחד עם זאת מרגישים שאין להם צורך ביותר מדי דברים. החפצים שהם באמת צריכים קיימים בחייהם וזה מקנה להם תחושת סיפוק.
הפחתת הצריכה והאגירה נתנה לי אפשרות להיות יותר שבע מרצון מהחפצים שיש לי ולחשוב בצורה יותר רציונאלית על החפצים שאקנה כשאצטרך.
אני מנסה לחשוב על צריכה במובן שהאם מה שאקנה ישמש אותי באמת כשהשקעה לעתיד. אני מנסה להקדיש לזה מחשבה כדי שלא אקנה סתם דברים שאחר כך ישבו אצלי בבית וישאלו "נו מה קורה? מתי תיזכר שגם אנחנו קיימים." לדוגמא, אם אני רוצה לקנות נעליים אני שואל את עצמי "האם באמת אני צריך עוד זוג נעליים עכשיו? האם זה ייתן לי השקעה לעתיד ואני אנעל אותן או שהן יהיו זרוקות בפינה"
גם לגבי צריכת המזון אני מנסה לשנות את הקונספט: במקום להפציץ את המקרר ואת המזווה במוצרים אני מתייחס אל הסופר כמקרר הגדול שלי. אם אני צריך משהו אני קופץ וקונה וככה אני יודע שאני באמת קונה מזון שאשתמש בו ולא ייזרק או סתם יצבור אבק.
זרם המינימליזם הוא עולמי, אך גם בישראל יש תנועה שמדברת על כך ונקראת "Slow" תנועת ההאטה. האתר מלא בתכנים מאוד מעניינים שמדברים על מינימליזם, פשטות מרצון ועל האטת הצריכה באופן הגיוני ואחראי כדי ליצור חיים עשירים יותר.
אני חושב שבמינימליזם הסגנון הוא מאוד אישי ולכן כל אחד ואחת יכולים לעשות זאת בצורה מסוימת ובזמן מסוים. זה מאוד אינדיבידואלי לבחור אילו חפצים אני צריך ואילו לא. זה היופי, אתם משקיעים בעצמכם בקצב שלכם.
