לאחרונה התחלתי לחזור לרוץ באופן סדיר אחרי תקופה של און ואוף. אז אמנם אני לא רץ אולימפי, אבל לאט לאט אני נכנס לכושר וזה גורם לי להרגיש כאילו עוד שנייה אני עולה על הפודיום ומנופף לקהל (מה אכפת לי לדמיין).

כשהייתי ילד הכיף הגדול שלי היה כשבשיעור ספורט היינו יוצאים להתחרות בריצה, אפילו השתתפתי בתחרות ריצה אזורית. למרות שתמיד אהבתי ספורט קבוצתי, במיוחד כדורגל, הריצה הייתה המקום שבו זה רק אני עם עצמי. המשחק שלי.

הריצה גורמת לי לנקות את הראש ולהתמודד עם הזמן והדרך, סוג של מדיטציה, הכל פתאום מתנקז לכאן ועכשיו. אני משקיע בעצמי בדייט רק שבמקום נעלי יציאה אני עם נעלי ריצה. אני מאמין שאדם צריך תנועה וזה הפלוס הגדול בריצה שהפיזיות של הריצה גורמת לגוף ולראש את התחושה שהכל זז קדימה.

צריך להגיד את האמת, לפעמים הריצה מרגישה כאילו שפכו עליך לבה חמה שממיסה אותך אל האדמה ויש קושי גדול להתקדם, אבל זה בדיוק מה שיפה בספורט הזה שבמקום לדרוך במקום אתה נאבק בעצמך וממשיך בתנועה קדימה. לגבור על הקושי יוצר אצלי תחושת שחרור גדולה כשבסיום הריצה אני יכול להרגיש ריחוף מעל הקרקע.

לפעמים אני חושב על זה: הרי אני יכול להיות בבית והריצה היחידה שאני אחווה היא במשחק פיפא באקסבוקס, אבל מה שיפה שהריצה בסופו של דבר מוציאה אותי מאזור הנוחות ומאתגרת אותי.

כל אחד מעביר את הריצה בצורה אחרת, יש כאלה למשל ששומעים מוזיקה תוך כדי, אבל למרות האהבה הגדולה שלי למוזיקה, את הריצה אני מעדיף להעביר על מצב שקט כשהמוזיקה היחידה שאני שומע היא נשימות עולות ויורדות. אני חושב שזה אחד הדברים שאני ממש אוהב בספורט הזה: אתה קובע מה שמתאים לך, אתה קובע את אופי הריצה וההתקדמות נעשית לפי הקצב הנכון לך.

לפעמים יש ימים שבהם פחות זורם לי לרוץ, אז אשתף אתכם בטריק שלי – להכניס את עצמך לאווירה דרך אסטרטגיית הביגוד. פשוט עולה על בגדי ריצה, נועל נעליים וזה כבר גורם לי להעביר הילוך מראשון לשני.

בסופו של דבר מכל ריצה אני לומד: איך אני מתמודד עם הקושי, מה התובנות שהגעתי אליהן ונופים שיוצרים תמונה המשתנה כל פעם מחדש. אני באמת מנסה לעצור רגע ולחשוב מה אני לוקח איתי מהריצה שעשיתי.

איך גיא זו-ארץ אומר בהישרדות: "צאו לדרך!"